מאת: לי ראובני בר דוד MSW מטפלת מינית מוסמכת

הרוחות שסערו עם צאת הסרט "50 גוונים של אפור" שככו, ואני התפנתי לקרוא לעומקה את הטרילוגיה מעוררת הביקורת עליה התבסס הסרט. הרבה מתוך מה שנכתב הוא נכון, הכתיבה אכן רדודה, העלילה פשטנית והכסף המרוח לכל אורך עמוד ופסקא נדמה כאמצעי מניפולטיבי ושטחי להעצים את הפנטזיה שלנו אודות חיי הגיבורים, אך מכאן ועד הגדרת הספר כמניפסט בעד אלימות, הדרך רחוקה.

מטפלים, מחנכים והורים רבים שראו את הסרט, פרסמו סטטוסים בפייסבוק המעלים חשש ממשי ממה ילדים ומתבגרים עשויים ללמוד מהסרט/ספרים או מדימוי היחסים שולט – נשלט, ובכלל על יחסים אינטימיים, זוגיות ומיניות. הביקורות ברובן טוענות כי מדובר במצג אסתטי של תכנים אלימים, (במקרה הזה קשירות והצלפות המכוונות באופן חד כיווניות מצד הגבר כלפי האישה), ובכדי להעצים את הקושי, האישה מראה סימנים מובהקים של הנאה. על פניו נראה כי המסר המתקבל בתפיסת המתבגרים הוא שהצלפות וקשירות פירושן אלימות המתורגמת באופן ישיר למיניות מהנה. מתבגרים המשעתקים תכנים אלו, באופן קונקרטי, מקבלים הרשאה למעשה להכאיב לבנות זוגן. בשם העונג שלהן.

בעין לא מתווכת (נעדרות תיווך) זה באמת עשוי להיתפס בתור המסר. ברובד הקונקרטי, אנו רואים את הגיבור כריסטיאן, מכה, מצליף, עוזק וקושר את הגיבורה אנסטסיה, והיא מצידה גונחת, נאנחת, צווחת ומגיעה לפורקן. בעין "בלתי מזוינת" לא ברור מה התפספס???

והנקודה הקטנה והכה משמעותית החסרה, היא בעיני הדבר המרכזי והמשמעותי ביותר: רעיון ההסכמה. הן בספר והן בסרט מתואר באופן מדויק להפליא, המפגש והנחיצות של הדיון בהסכמה. הרעיון מדוסקס לפרטי פרטים, ברחל בתך הקטנה, ולא זאת בלבד אלא כחוזה ממשי, כתוב, בין שניים, בגירים, המבקשים לקיים קשר מיני מסוג אחר.

לכל אורך הקשר עולה עניין הגבולות. מהו גבול קשיח ומהו גבול הנתון למשא ומתן. בכל סצנה וסצנה, ברור עד כמה רחב שלל האפשרויות המיניות להנאה אך לעולם הגבר אינו רשאי לעשות דבר ללא רשותה של האישה וגם אם היא הסכימה מראש ומוצאת את עצמה חסרה הנאה תוך כדי המהלך, היא רשאית לעשות שימוש במילת קוד, ידועה מראש, ולהפסיק את הסיטואציה.

כאשר מתבגרים מקיימים יחסים שאין בהם הסכמה מלאה, שוויונית והדדית ולמעשה הם מתנהלים מתוך אנרציה של קשר או הקשרים חברתיים ולחצים סביבתיים, עד כמה לגיטימציה יש לכל אחד מהם לומר לא?

כאשר מגיעים אלי גברים לקליניקה עם חרדת ביצוע, אני יכולה לדמיין את אותו נער מתבגר בתוכם שלא ידע שמותר לו להגיד לא, שלא הרגיש שמותר לו להביע חשש, אכזבה, כאב, בושה, עצב. רובם לא העלו על הדעת כי מותר להם לסרב להזמנה מפורשת למיניות מצד אישה ורובם היו עסוקים לא פעם בחוסר הניסיון שלהם ובפחד להדחות.

הנשים בקליניקה מתארת מצב דומה רק הפוך, הן רגילות להיות נרדפות, נחשקות, מחוזרות עד גבול ההטרדה כאשר מנעוריהן הן הבינו את הכשל המוסרי לוגי בין להיות ילדה טובה לבין לרצות ולתת את מה שרוצים ממך. הן למדו לפחד ממיניותן, ומנגד התחנכו להיות אובייקט, הן אוכלות בשירותים של בית הספר כדי לא להחשב לשמנות ולזכות במבטים מגנים מהבנים בשכבה, הן יעשו את הכל כדי לקבל חיזוקים מבחוץ על המראה שלהן ולהראות כמו נשים קטנות, אבל מצד שני הן לא מכירות את גופן המשתנה, הן לא יודעות להגיע לעונג, הן לא מעיזות לאונן ובטח שלא להדריך את בן זוגן הצעיר ברזי גופן.

הן לנערים והן לנערות הגדלים בעידן המסכים, המסרים הם מבלבלים. דכאניים מחד אחד והיפר סקסואליים בצד השני. המדיה ותרבות הצריכה מציפים את החושים בגירויים מיניים, ומתבגרים (ומבוגרים) ממעטים למצוא את הנתיב המיני האותנטי תוך לחצים אדירים לחיברות המעודד התנסויות נעדרות בשלות.

לו היה הסרט מתווך ומתורגם לשפה רגשית, בעבודה תהליכית עם מתבגרים, היה מדובר אותו קונספט חמקמק המכונה הסכמה, וניתן היה לראות בסצנות אלו מודל לדיאלוג שצריך להתקיים בין שנים, חסרי ניסיון, או בעלי ניסיון, חוששים ומתלבטים כמו גם נועזים ונחושים. אם היתה מתקיימת שיחה בכיתות לאחר יציאת הסרט לקרנים, אפשר היה לבדוק עם אותם מתבגרים שצפו בו מה הם הבינו, מה הם ראו ומה דעתם על היכולת לבקש, לשאול, לחפש הסכמה באופן שלא גורע מהסקסיות של הסיטואציה והיא לא בהכרח כבדה, לא זורמת או מאוסה רק בגלל השאלות המפורשות "האם זה נעים לך? או "האם זה מתאים לך?".

בהקשר יותר רחב של משא ומתן, דיאלוג והסכמה חשוב לתת את הדעת גם לנושא העדפות שונות של פרקטיקות מיניות. באופן דומה לחיפוש התאמה רגשית, חברתית, מעמדית או תעסוקתית כך גם חשוב למצוא התאמה בתחום הפרקטיות המיניות. ברור שניתן לגשר על חלק מן הפערים בגמישות וביצירתיות אך בתוך תהליך המשא ומתן על מה בא לי, ואיך בא לי וכמה בא לי, אי אפשר לכפות על האחר את מה שמתאים לי.

נקודת העוצמה של הסרט גלומה בעיני באותם רגעים המציגים את המשא ומתן על הגבולות המיניים של כל אחד מהצדדים. עבורי הדיון שהתקיים הוא בבחינת רעיון האימגו בהתגלמותו, "בואי לבקר בשכונה שלי ואראה לך עונג מהו". בהשראת אסתר פרל ניתן לראות כי סקס איננו משהו שעושים, כי אם מקום שהולכים אליו, ולכן עצם ההזמנה של כריסטיאן את אנסטסיה, להיכנס לעולמו, לחדר המשחקים שלו, לפנטזיות שלו היא נפלאה בעיני. ברגעים אלו הוא חושף את התכנים הכמוסים ביותר של תשוקותיו ומאוויו, הוא חושף את פגיעותו וחולשתו והוא מבקש ממנה לקחת חלק בדברים שמעוררים אותו מינית, עליהם הוא מוכן לעשות משא ומתן. בתוך התהליך הוא מבטיח, ויותר מכך הוא מתחייב, לדאוג לה, לגרום לה הנאה. הוא שם את האורגזמה שלה תמיד לפני האורגזמה שלו. הוא דואג לבריאותה, על כל חלקיה והוא מבטיח את אישורה.

מנגד, עדיין מתקיים זעזוע כלפי המיניות הקיצונית, האקסצנטרית, שמופגנת בסרט והכוונה איננה רק לכך שהוא מסוג ה BDSM אלא מכך שהוא כל כך מושקע בכך. גיבור הסרט/ספר הוא אדם המעז לומר באופן חד משמעי בכל מעשיו, עד כמה המיניות תופסת נפח משמעותי בחיו. מצד אחד זה מעורר קנאה, חיי סקס אידיאלים, ללא ילדים או משכנתא ברגע, מנגד, איך הוא מעז? איך הוא מסוגל להנות כל כך ללא רגשות אשמה או בושה. עצם המחשבה על כך מעוררת קנאה. הבושה המינית נוטה למשטר את רובנו בעיקר כאשר אנו תופסים את תשוקותינו כלא לגיטימיות. אולם מבחינתי יש בכך תקווה למיניות אותנטית, מענגת, מכבדת, משחקית ושובבה הנעשית בין שני בגירים ובהסכמה מלאה.

המיניות האנושית על שלל גווניה, מרתקת ומאתגרת את גבולות המוכר והידוע ללא הרף. חינוך מיני מבקש מאיתנו ראייה ביקורתית אך גם תרגום בגוף הסרט לדינמיקות יחסים אינטימיים השוברים את המוכר והידוע הקונקרטיים. תיווך מול מתבגרים מאפשר בדיקה של סאב טקסט המסביר רבדים נוספים בקשר זוגי ולפיכך עבודתנו רבה. תרומה נוספת לספרים, הוא בעצם היותם גורם משיכה כה גדול שמבטנו הוסט ולו לרגע מהמסכים המסנוורים, ותהינו לרגע, האם עניבה היא כה תמימה, או שאולי היא מגלמת בתוכה אוצר בלום של עוררות והרפתקאות.

Categoryמאמרים